9/25/2014

פרצו לנו לקרוואן

רפאל ואני הגענו לקרוואן להתחיל להכין ארוחת ערב כדי שנאכל ביחד עם סבא וסבתא.
תכננו להוציא שולחן וכסאות לנוף, היה לנו מקום מושלם.
ואז הדלת לא נפתחה... הידית הרגישה מוזר...
חשד התעורר בליבי...
רפאל החכם חשב על דרך יצירתית להכנס, דרך הבגז' מלמטה.
נכנס ואמר לי 'אמא, כמה בלאגן עשיתם פה, נפלו לכם מלא דברים מהארונות...'
הבנתי כבר הכל...





אז בהתחלה, כן, שוק ובאסה ועצבים וחבל
ואח"כ זה קצת נרגע
ואז מתחילים להבין מה לקחו לנו בעצם
דרכונים, כסף זר (בעיקר של אומני, מהבת מצווה...), אייפד
(ומגלים בבוקר שאחרי עוד כמה דברים: תיק אהוב ומצלמה של אומני)

ואומרים 'שיט! איזה טמבלים היינו! למה לא שמנו את זה פה ופה ופה, ולמה לא לקחנו עלינו, ואיך לא חשבנו, ואיזה תמימים היינו. ולמה הזזנו את הקרוואן למקום ההוא, למה לא חנינו שם...'

אז כן, אנחנו תמימים, מאד תמימים, סופר תמימים
התפנקנו עד עכשיו והיינו במקומות מאד ידידותיים והמחשבה הזו לא ממש חלפה במוחנו, כלומר כן, אבל גם לא ממש

אז אחרי שהזמנו שוטרים והם הגיעו והבנו שצריך לנסוע לתחנה למלא טפסים סדרנו את כל הבלאגן ונסענו.
מסתבר שאותו הדבר בדיוק קרה גם לקרוואן שחנה ממש לידנו, וגם הזוג הגרמני הנחמד הצטרף אלינו לנסיעה לתחנה.
פורמליות, טפסים. זה הכל. שום דבר מעניין.

למחרת טלפון לשגרירות ברומא.
מבינים שאין ברירה, חייבים להגיע לשם פיזית. כשנהיה שם זה יהיה דיי מהיר, עניין של כמה שעות (ועוד כמה מאות יורו) ויהיו לנו דרכונים חדשים. אולם זה אומר לשנות את התכניות שלנו לגמרי. לוותר על צרפת ולהשאר באיטליה.
אוקי, הגלגלים מתחילים לעבוד... אולי זה לא יהיה כזה נורא לחרוש את איטליה, להיות ברומא עם הילדים (נמצא כבר מה עושים עם הקרוואן הענקי שלנו), לטפס בה בחזרה לאיטנו, בכל מיני מקומות מגניבים.
זה יכול להיות מאד מגניב גם כן.
צרפת כבר תחכה לנו.
למזלנו אנחנו גמישים ולא נעולים על תכניות ספציפיות, ובעיקר לא מוזמנים מראש. מלבד טיסת ההמשך לתאילנד בעוד כחודש.

צריך גם לסדר את הידית והמנעול ששברו לנו בקרוואן. עוד פרוצדורה.
דוד נסע עם אומני ופגש מוסכניק מתוק שתקן הכל ולא רצה תשלום.
אז יש עוד אנשים טובים באמצע הדרך...


ממש מזל שההורים שלי פה, כך לא כל הילדים צריכים להסחב לכל הסידורים האלה והם יכולים ליהנות

סבא וסבתא באו לבקר

חיכינו, חיכינו
ספרנו את הימים לאחור
בקשנו כמה דברים שיביאו
תכננו מה לתת להם לקחת בחזרה

וסופסוף הם הגיעו!!!

הילדים מאושרים, וגם סבא וסבתא, איך לא?

שבוע ימים באגם גארדה, לא זזים יותר מדיי

איילה ואני מחכות בזמן שכל השאר נסעו להביא אותם משדה התעופה
פגשנו באגם ברבור בצבע שטרם ראינו עד כה...

'סבא קח אותי! קח אותי! קח אותי!'

ב-טח!!!

איזה כיף!!!

יאללה, נוסעים למלון


פאדובה

אני התאהבתי בעיר הזו!
פשוט מאד.
עיר יפייפייה, שמוכרת כביכול כי היא קרובה לונציה ונמצאת על "קו התיירות" בסביבתה. אולם בעיניי היא שווה הרבה יותר ממנה.

מצאנו חנייה לא פחות ולא יותר מאשר בחניון "יצחק רבין" (מי היה מאמין?)

ליד ככר ענקית שמשנה את פניה בכל יום.
ביום אחרי (שבת) שהגענו היה בה שוק גדול של פירות, ירקות, צמחים, דוכנים למיניהם.
ביום שאחרי (ראשון) היה שוק של דברי אמנות ועתיקות וקצת יד שנייה.
ביום שאחרי (שני) היו רק כמה דוכני פירות וירקות בצד אחד של הככר, בעוד בצד אחר עסקו בנקיון, בשיפוצים ובהקמה של איזושהי תערוכה.
ומדובר בככר עצומה עם מזרקה ושלל פסלים.
רק בשבילה שווה לגור בפאדובה






סלפי בנות ליילי
רואים אותנו?

ומסביב לה בניינים בסגנונות שונים, קתדרלות, בסיליקות, כנסיות, מוזיאונים, הגנים הבוטניים, מדרחוב שווה (בסופי השבוע), חנויות ועוד ועוד.
בעיקר הייתה שם המון המון אווירה.
נהננו להסתובב מסביב, לשוטט ברחובות הקטנים ופשוט להסתכל לכל הכיוונים.
לחניון בו ישנו הגיעו מדיי יום עשרות אוטובוסי תיירים מרחבי העולם (כן, גם מישראל).

ביום ראשון דוד לא הרגיש טוב כל כך,  ואחרי שבקרנו בכנסייה מרשימה (סנט אנטוני) עם מנזר גדול ועוד. (מבנה מאד מרשים שעולים אליו לרגל מליוני אנשים בכל שנה) הוא הלך לקרוואן לנוח.




ארז מאד התחבר לטלפון הקדוש שבמנזר
הוא מדבר עם "הילד"

המשכתי להסתובב עם הילדים. היינו בגנים הבוטניים המאד מרשימים של העיר ובגלל שזה היה יום ראשון הכניסה הייתה חופשית והיה שם מ-פ-ו-צ-ץ אנשים, משפחות, ילדים. יש שם עצים בני 400 ו-500 שנה ומגוון גדול ביותר של צמחים מכל הסוגים, מכל העולם





בהמשך הגענו למדרחוב תוסס ומלא באנשים (כן, אני יודעת שכתבתי שהיו הרבה אנשים בכל מקום. טוב, זה היה יום א' ועדיין זה הרגיש נעים ולא המוני מדיי או מעיק. היה בזה משהו נעים גם).
ראינו בכמה ככרות הכנה לארועים שונים והחלטנו לחזור להביא את דוד.
בדרך חזרה נתקלנו בבמה בה רקדו ריקודים מתקופות עבר עם תלבושות מסורתיות ולידה תערוכת רחוב של אמנים שהייתה מהממת.
לצערנו לא הייתה לנו מצלמה ואומני הצליחה לצלם קצת כשכבר חזרנו, אם כי הריקודים כבר הסתיימו לצערנו...












באחת הככרות הכינו זירת אגרוף (מפתיע ביותר, גם אנחנו חשבנו!)
כשחזרנו עם דוד, הקרב כבר היה בעיצומו

הכחול ניצח

באחד השיטוטים שלי סימנתי לעצמי מוזיאון שנראה נחמד ותכננתי שנלך אליו.
מוזיאון ה precinema שמספר את סיפור תקופת טרום הקולנוע- פנסי קסם, תאטרוני צלליות ועוד.
מקסים, מקסים, מקסים!
אם מזדמן לכם להגיע לפאדובה ממליצים בחום להכנס לשם. ממש שווה.
הייתה שם גם תצוגה מרשימה של מצלמות ומכשירים שונים ומשונים בהם עשו שימוש לפני עידן המסכים שלנו













מקום מרשים ביותר!
כולנו נהננו שם מאד, גם ארז שחגג על מה שנתנו לו לגעת בו

מכירים את זה מהבית של סבא וסבתא


עוד תמונות מונציה

נו, טוב, כי חייבים...







9/23/2014

ונציה

התכוונו להגיע לונציה כבר מזמן, בדרך לאגם גארדה, לפגישה עם סבא וסבתא (ההורים שלי, ורד).
אני הייתי שם בטיול בת מצווה שעשיתי עם המשפחה שלי, לפני כך וכך שנים.
זכרתי קצת, בעיקר את ככר סן מרקו והיונים.

מזג האוויר, כרגיל, איים להיות קצת סגרירי ואכן טפטף קלות והיה אפרפר כשהגענו ל punto sabbioni שם נשאיר את הקרוואן ונעלה על מעבורת לונציה.
כבר חוויה בפני עצמה





העיר הולכת ומתקרבת, הולכת ומתגלה בפנינו ממרחק.
בתחילה התבלבלנו עם תחנה קודמת של המעבורת, אם כי זה לא היה נראה הגיוני והבנו שהאינטואיציות שלנו לא טועות, הנה ונציה, במרחק. שם נראה עתיק יותר...





תענוג להתקרב כך למקום עם כזו הילה, לאט לאט, ממרחקים.
ואז נוחתים ומגלים שאנחנו בים של אנשים.
ממש ים של אנשים.
כל העולם נמצא פה- ממש כל העולם!






עצרה אותנו אישה סינית, כדי ללטף את ארז. ראינו אסיאתיים, אירופאים, אמריקאים, אפריקאים וכמובן גם ישראלים- הילדים ישר קלטו אחד את השני במרדף אחרי היונים.
כי, כן, היונים עדיין שם, בככר סן מרקו- לאן הן כבר ילכו? כ"כ טוב להן שם...

מובן מאליו שארז עשה שם חיים משוגעים!

וגם כל השאר...





נהרנו עם ים האנשים אל הככר, שחקנו עם היונים, התיישבנו בפאתי הככר והוקמנו אחר כבוד ע"י "שומרי הככר" שגם הורו לנו שלא להאכיל את היונים באיזשהו שלב.
יש פה איזה סטטוס קוו בין המאכילים, היושבים וכל העושים את המעשים ה"אסורים" לבין ה"שומרים" שיודעים שאי אפשר לעצור את כולם, רק לבוא ולהעיר במקצבים קבועים.

המשכנו להישפך אל תוך סמטאותיה הצרות והמדליקות של ונציה, ביחד עם ים האנשים.
מדיי פעם מצאנו את עצמנו קצת לבד ולעתים רק עם קצת אנשים.
החלטנו מראש לוותר על כל המוזיאונים והארמונות מבפנים. לא היה לנו פרקטי עם הילדים וממילא בעיקר עניינה אותנו האווירה המקסימה של העיר הזו.
ואכן ראינו גונדולות משייטות עם זוגות אוהבים, אפילו אחת עם זמר אופרה ונגן אקורדיון (מרשים!), שחקנים בתלבושות מרהיבות, דוכנים המוכרים את כל מה שונציה מייצגת בעולם (הפסלים הקטנים, הגונדולות,, מסכות ומה לא), חנויות מעצבים מהממות של גדולי השמות בעולם, פסלי זכוכית ואמנות מרשימה ביותר, פיאצות קטנות, בניינים מרהיבים, מזרקות ועוד ועוד.
שוטטנו ושוטטנו שעות על גבי שעות עם הפסקות אוכל ושתייה ו-איך לא- שרותים (לא פשוט למצוא שם, כי הכל יקר לאללה... כן, כן, השרותים יקרים!). אכלנו גלידה, טעמנו מתוקים מקומיים



ארז התעקש לעזור בכל גרם מדרגות בו העלינו והורדנו את העגלה









ועם כל האווירה המדהימה- באמת- הייתה לנו איזו הרגשה תת קרקעית של 'אין חיים' ככה קראנו לה.
מרגישים את ההסטוריה והחיים שהיו שם בעבר, וגם מרגישים שכל מה שחי שם עכשיו הוא בעיקר עבור התיירים.
לא שאני מתלוננת חלילה, פשוט היה מעניין להבין שגם דוד וגם אני מרגישים את זה בצורה דומה.

הספקנו לחזור למעבורת ממש ברגע האחרון, לפני שהתחיל גשם שוטף.
בסוף היום.
עד שהגענו לעיירה בה היה הקרוואן כבר פסק הגשם, כך שיכולנו לחזור מהר לקרוואן לפני שהוא התחיל שוב.
שיחקנו אותה עם חנייה חינמית וחסכנו ימבה כסף. כי כל מה שהשם "ונציה" כרוך בו קשור גם בהרבה כסף.
אתר הקרוואנים הקרוב ביותר היה אמור לעלות לנו 45 יורו ללילה, עם מינימום של 2 לילות...
או שיכולנו לשלם 20 יורו בערך כדי להכנס לחניון של העיר עצמה.
בגלל שהגענו דרך מקום אחורי יותר מצאנו חנייה ללא תשלום בכלל, כך ששילמנו רק את עלות המעבורת.

אין מה לעשות, לחסוך כסף על דברים כאלה מרגיש טוב יותר ועוזר לנו להוציא את הכסף על הדברים שחשובים יותר, כמו אוכל איכותי יותר, או כל מיני אטרקציות כייפיות.