11/08/2014

מחשבות על בריאות

בלילה הראשון כשהגענו לקופנגן קרה לי משהו מוזר בזרת של יד ימין. היא נתפסה וכמו נתקעה לי בכיפוף. לא הצלחתי להזיז אותה, או להחזיר אותה, או לשחרר אותה



זה גרם לרכבת מחשבות מטורפת של המון פחד לגבי ההמשך, העתיד (אחד הדברים שאנחנו הכי חוששים מהם, בהרבה מובנים, נכון?)- מה אם זה לא יסתדר? ומה אם לא תהיה שם זרימת דם? אולי האצבע תפגע לתמיד?
וגם מעבר לזה- מה אני עושה אם קורה לי פה משהו כזה פעוט (כמו זרת של אצבע) או משהו גדול יותר?
אנחנו פה, רק אנחנו שנינו, אחראים לארבעה ילדים, רחוקים מהכל, מהמקום "שלנו"... מה עושים באמת אם קורה לנו משהו? או אם למישהו קורה משהו?


בארץ יש לנו מעין אשלייה כזו של שליטה.
אנחנו יודעים לאן לפנות ברוב המקרים, מדברים את ה"שפה", או יכולים לקבל המלצות מדורשי שלומינו, מכירים את מרבית האפשרויות וכו'.
באמת? אנחנו באמת יודעים ומכירים? או רק מספרים לעצמנו סיפור ששם קל יותר וברור יותר?
מי אמר שבאמת נדע לאן לפנות במקרה הצורך? מי אמר שזה לא יהיה עניין מזליסטי?
אז אם כך, מה זה בעצם משנה איפה קורה לנו מה שקורה לנו? מי אמר שלא נצליח למצוא עזרה, תמיכה ופתרונות גם במקומות מרוחקים, בשפה זרה ועם מנטליות אחרת?
אשלייה, כבר אמרתי?

אז מה עשיתי?
בהתחלה נלחצתי...
ואז התייעצתי עם כמה חברות מתחום הריפוי, ודוד התייעץ עם חברה רופאה.
וקראנו באינטרנט (זה דיי מלחיץ, תודו...).
והחלטנו שכדאי לקבע את האצבע, כי כנראה שיש שם דלקת מקומית בגיד וצריך לייצר מנוחה.
מזל שדוד הוא אלוף החבישות למיניהן (שלא נדע) והוא מצא איך הכי נכון לעשות את זה




אז בינתיים אני חבושה לשבועות הקרובים, לפחות עד סוף תאילנד בסיבוב הנוכחי (ממשיכים לויאטנם, למקרה שתהיתם). כן נכנסת למים ובמקרה הצורך מחליפים את החבישה אחת לכמה ימים, מבלי לוותר על הקיבוע.

מתרגלים... לכל דבר מסתבר...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה