געגועים לקרוואן

השאלה 'מתי חוזרים?' צצה ועולה אחת ליום יומיים בערך.

אין זה משנה שכבר כמעט מחצית מהזמן שלנו עבר ושברור שאנחנו מטיילים ושיש לנו עוד אי אילו מקומות לעבור בדרך ושנכנסנו למעין שגרת טיול- שהייה שכזו.  כנראה שעצם זה שהגדולה היא כבר טינאייג'רית בתחילת דרכה עושה את שלו ומשפיע גם על האחים הצעירים יותר.

מספיק שיש יום מאתגר, שינויים הורמונליים, געגועים פתאומיים או סתם שעמום והנושא הזה שב ועולה על סדר היום לעוד סיבוב של שיחות בנושא.

ולא משנה כמה נאמר להם ששנה זה לא כל כך הרבה ושהחווייה הזו היא חזקה ועוצמתית ברמה האישית, המשפחתית ועוד עדיין מבחינת הגדולים לפחות יש רצון תמידי "לחזור" ופנטזיות על איך עושים את זה.

כי, בינינו, אין להם באמת את היכולת לראות את התמונה הרחבה וזה משהו שדוד ואני צריכים להחזיק גם עבורם.

הרגעים שאני הכי נהנית בקטע הזה הם אלה בהם הם אומרים פתאום "איך אני מתגעגע/ת לקרוואן". וזה קורה יותר ויותר. והרי גם בקרוואן הם חפרו על ה"מתי חוזרים" הזה וגם שם הם מצאו לפרקים מה לא בסדר ומעצבן.

אם הם מתגעגעים לתקופה "ההיא" זה סימן מבחינתי לכך שהכל באמת בסדר כפי שאנחנו מרגישים כל הזמן בינינו. הזכרון שלנו הוא קצר מועד. גם למקומות אחרים בטיול הם עוד יתגעגעו, וגם לטיול עצמו. אני בטוחה בזה.

כשהם מדברים כך אני פשוט מציינת זאת בפניהם, כמו מניחה מסמר תודעתי קטן במוחם, למקרה שירצו לתלות עליו משהו בהמשך...

[חשוב לי לציין שזה לא עיקר העיסוק שלנו בטיול.
אלה קולות שעולים מדיי פעם וחשוב לנו לאוורר אותם ולתת להם מקום.
מבחינתנו הם סוג של מראה שמחזקת אותנו בבחירה בטוויסט הזה בחיים שלנו. הזדמנות להתבונן היטב ולעומק על בחירות ודפוסים שעולים.
זה מרתק בעיניי שהילדים מאפשרים לנו לעבוד עם הדפוסים האלה ושהם כבר כל כך מוטבעים בהם מגיל כזה צעיר.
זו הלמידה המשמעותית ביותר בעיניי- ויסלחו לי קברניטי משרד החינוך- הלימוד שלנו את עצמנו, את הסביבה הקרובה שלנו ואת מערכות היחסים שנוצרות]