אנחנו נוסעים: מגיעים לנפאל!!!

איזו התרגשוווות!!!
כבר כמעט 20 שנה שנפאל נוכחת בחלומות ובזכרונות שלי.
זה היה חלום שהרגיש לי לא ריאלי לחלום בכלל, עם ילדים... ובכל זאת הגיע גם הזמן לבקר פה שוב.

לקחנו טיסה שעוצרת בבומביי לכמה שעות (ככה זה כשמנסים להוזיל עלויות הכי שאפשר). ללילה בעצם.
הצטיידנו מראש עם 2 שקי השינה שלנו, סדינים, לונגים ושמיכה שעוד נשארה לנו מהקרוואן (הרוב היה מאוחסן בבנגקוק בזמן שהיינו בויאטנם ובקמבודיה) בתיק שעלה איתנו למטוס.
מצאנו ספוט מתאים באזור של שער העלייה לטיסה הבאה שלנו (שאח"כ הסתבר שהשתנה לשער אחר, לא נורא) ופרשנו הכל.
הנחנו את עצמנו, בעצם את רובנו... ושכבנו לישון.
הילדים נרדמו ממש מהר, דוד דיי ניקר על המושב וגם מרח אותנו נגד יתושים באמצע הלילה. היה צריך. באמצע הדרך התחלפתי איתו

קצת חשוך, אני יודעת...

ארז מטפס על איילה מתוך שינה

כשהגיע הזמן אספנו הכל, קיפלנו שוב והמשכנו לטיסה הבאה.
לקראת ההגעה לנפאל הטייס אמר שאפשר לראות את האברסט, ואכן כך היה- מבצבץ לו גבוה מעל העננים.
מראה מהמם!

נחתנו, מילאנו טפסים, עשינו ויזה במקום (לילדים עד גיל 10 זה בחינם. אם מתכוונים להאריך, כדאי לבקש מראש שיתנו להם 90 יום), הוצאנו כסף חדש והזמנו מונית שתיקח אותנו ליעדנו הבא.

מראש רצינו לא להכנס לקטמנדו בהתחלה, אלא להיות במקום שלא מרוחק ממנה, אולם שקט ורגוע יותר.
עד כמה שאני זוכרת- וגם הרבה סיפרו לנו- קטמנדו מאד עמוסה וצפופה. גם המחירים בה יקרים יותר.
ממילא נהיה בה בליל הסדר ואח"כ כשסבתא חנה תגיע, כמה ימים לאחר מכן. אין סיבה אמיתית להיות בה גם עכשיו.

חיפשנו מקומות אחרים. דרך המלצות של משפחות אחרות, מטיילים ובאתרי אינטרנט.
בסוף דרך האתר של helpx (שאנחנו מאד ממליצים עליו באופן כללי) מצאנו את dhurba שגר בכפר changunarayan. הוא מחפש אנשים שיבואו לעזור קצת בגינה ובמסעדה שלו, ללמד קצת אנגלית וכו'.
התחושה שעלתה מהמיילים שלנו הייתה מאד נעימה, אולם באמת שלא ידענו למה לצפות בכלל.

הדרך אל הכפר הייתה מהממת. מרגע שעזבנו את הכביש הראשי עלינו לכיוון בהקטפור (עיר מקדשים ידועה בעמק קטמנדו) והמשכנו אחריה. הכל הפך כפרי יותר, מתפתל קצת יותר (לא יותר מדיי למזלנו) ומלא יותר בשדות ובירוק.
כולם דיי נשפכו במונית, אחרי הלילה שעבר עלינו, ואני נותרתי להתבונן במראות האלה לבדי.
אוי, חלום שמתגשם!!!

בכניסה לכפר חיכה לנו דורבה (הנהג התקשר אליו מהדרך), נכנס למונית והוביל את הנהג במורד דרך לא דרך בכפר (בשבילם זה רגיל, כן? לנו זה היה נראה וואהו כזה!!!).
הגענו לבית שלו, הבית הירוק ועלינו לחדר להתמקם.
ישבנו להכיר,לסכם עלויות, להבין איך הולכים פה הדברים.
היה לו חשוב מאד שנדע שהוא רוצה שנרגיש בבית

הסידור הוא שאנחנו עוזרים במה שמתאים לנו, מתי שמתאים לנו ומשלמים "תרומה" של 6$ לאדם ליום (לא כולל ארז). זה כולל 3 ארוחות ביום ותה מלא פעמים ביום.
לדעתי זו הדרך שמצאו המקומיים פה כדי לארח תיירים מבלי שזה יהיה גסט האוס ולכן זו "תרומה". הם כן רושמים קבלות והכל.
כמובן שבמקומות אחרים בעולם helpx עובד כך שבתמורה לעבודה מקבלים לינה ואוכל, אולם ברור לי שהתנאים הפשוטים שישנם פה מצריכים משהו אחר. מה עוד שברור שעם ילדים לא באמת נעבוד הרבה.
זו בעיקר הזדמנות עבורנו להתקרב למקומיים ככל שניתן, לחוות את החיים שלהם, להרגיש איך דברים כמו מים זורמים וחשמל כל היום אינם דברים מובנים מאליהם (כך יום מקבלים סמס עם השעות בהן יהיה חשמל. זה דיי קבוע, אם כי עשוי להשתנות לפעמים. למשל, אתמול והיום בערב הגיע החשמל מוקדם יותר. כנראה בגלל הגשם, כך משערים), לאכול איתם וכמוהם - במטבח החשוך- ועוד.

הילדים הרגישו מיד בנוח, עם המשפחה והמקום. יש כלב חמוד שקשור בכניסה לבית (נראה לי כי אחרת הוא ישתולל פה בטירוף. קצת כמו ארז...) שהם משחקים איתו. בן אחותו של דורבה גר פה גם, הוא בן 10 וחמוד אמיתי. אתמול הם כבר שיחקו קלאס איתו ועם הבת של השכנים

צ'אי ראשון בהרים

בבוקר קמנו קצת מאוחר ויצא שאכלנו ארוחת בוקר (ביצה וצ'פאטי) דיי קרוב לארוחת הצהריים (דהאל בהאט, איך לא...).
לא נורא. פשוט וטעים!

בהמשך היום עלינו לשדה המשפחתי ועבדנו בו כמה שעות ביחד עם עוד 3 צרפתים ואמריקאי שגם נמצאים פה.
היה ממש כיף!
עובדים ממש באיזי, עם עצירות למנוחה, קשקושים, שתייה. אין לחץ של הספק ומהירות. אם כי אני משערת שבגלל שהיינו לא מעט אנשים הספקנו דיי הרבה. באיזשהו שלב מנוקה (אשתו של דורבה) עצרה אותנו ואמרה שהיום נעשה רק עד לקו מסויים.
זה עורר אצלי הרבה מחשבות על "יעילות" ו"הספק" בהקשר התרבותי (משהו שמתעסקים בו לא מעט בתזונה הפליאוליטית)