כבר כמעט שבוע שאנחנו בצ'אנגו.
כל יום יותר נעים מקודמו.
הימים נפתחים בעצלתיים עם יקיצה טבעית שהולכת ומקדימה מיום ליום- סימן שאנחנו מתחילים להסתנכרן עם הזמנים המקומיים.
לארוחת בוקר אוכלים ביצה עם צ'אפאטי או לחם, שותים תה ולפעמים טובלים עוגיות.
מדיי פעם אנחנו מוסיפים כמה ירקות או פירות שקונים בכפר.
בהמשך היום אנחנו בסביבת הבית, או עוזרים בשגרת בני הבית, או עושים כביסה וממלאים דליים של מים למיכל המים מהברזים השכונתיים, או לומדים- משחקים וכו', או מטיילים בכפר או בסביבתו.
באחד הימים עשו לנו סדנא להכנת מומו- מעין כיסונים מקומיים, טיבטיים במקור.
אפשר לראות עוד בפוסט הזה (מהבלוג הרדום שלי...).
היה כיף!!! וטעים לאללה
בצהריים המוקדמים יש ארוחת צהריים- דהאל באט.
זו המנה הנפאלית המסורתית שנאכלת פעם או פעמיים ביום.
מדובר על הר של אורז, עם מרק/ תבשיל עדשים ביחד עם תבשיל אחד או שניים של ירקות ולפעמים גם חמוצים ביתיים.
הארוחה של הצהריים לפעמים דלה יותר מזו של הערב, שבה משקיעים יותר. כנראה פשוט כי יש יותר זמן וגם כי לארוחת הערב בד"כ מצטרפים כל דרי הבית שבצהריים לפעמים אינם נמצאים בסביבה (עובדים, לומדים, בסידורים).
בערב, כאמור, יש ארוחה נוספת.
את שתי הארוחות האלה אוכלים בד"כ במטבח המשפחתי, שנמצא במבנה נפרד, מאחורי הבית.
לפעמים מגישים גם תבשילים עם עוף או עם כבש. המשפחה "שלנו" שייכת לקאסטת הצ'אטרי (המקבילה לקשאסטריה ההודית) עליה נאסר להכניס הבייתה, לבשל או לאכול בשר בקר או חזיר. עוף וכבש מותר להם, אולם מאחר והם אינם זולים, הם נאכלים מדיי פעם, בעיקר בחגים וארועים מיוחדים.
לבעלי הבית שלנו (דורבה ומינוקה) יש שלושה ילדים.
הצעירה (21) חיה בבית ולומדת עבודה סוציאלית באוניברסיטה בקטמנדו.
היא חוזרת מדיי ערב.
האמצעי (23 נדמה לי...) עובד בקזינו היחיד בקטמנדו (היו עוד כמה אולם הם נסגרו כנראה) וחוזר כמעט בכל ערב לישון בכפר, בד"כ במסעדה של המשפחה והוא קוסם הטלפונים שלנו. בכל פעם שהייתה לנו בעיה עם הסים המקומי נתנו לו להסתכל והוא- מבלי לעשות יותר מדיי- גרם להכל לעבוד כמו שצריך.
הבכורה (26/7) חיה עם בעלה ובתה (11 חודש) בכפר סמוך ומגיעה לפה אחת ליומיים שלושה.
כולם, כמובן, מכרכרים סביב הקטנה, כולל השכנים.
היינו עדים ללמידתה לעשות "נמסטה" ו"ביי ביי" והילדים ממש נהנים לשחק איתה, ביחד עם כל שאר בני הבית.
חוץ מהם חיים פה גם אחותו של דורבה ובנה בן העשר רוהאן
באחד הימים נסענו לביקור בכפר סמוך.
ירדנו מההר עד לכביש, תפסנו אוטובוס לנסיעה של כעשר דקות והלכנו לשוטט בכפר נחמד, עם כמה מקדשים, ככר מרכזית ורחובות קטנים ונחמדים
ביום אחר עלינו למקדש הכפר שלנו, שהוא כפי הנראה המקדש העתיק ביותר בנפאל.
מקום שקט ושלו, שאמנם זוכה לביקורי תיירים, אולם לא ברמה של המקדשים המפורסמים של עמק קטמנדו.
חזרנו הבייתה דרך השדות עם כלב מקומי שהראה לנו את הדרך
מזג האוויר ברובו מעונן, עם ימים חמים יותר וחורפיים יותר.
היה יום אחד בו ירד גשם ממש מהבוקר, במקרים אחרים ירד רק אחה"צ או בלילה.
ביום הקר והגשום בירכנו על שקית חוברות הלימודים והיצירה שאנחנו סוחבים איתנו, ועל החשמל שנשאר ליותר שעות מהמתוכנן, כנראה בגלל הגשם באמת...
כל יום יותר נעים מקודמו.
הימים נפתחים בעצלתיים עם יקיצה טבעית שהולכת ומקדימה מיום ליום- סימן שאנחנו מתחילים להסתנכרן עם הזמנים המקומיים.
לארוחת בוקר אוכלים ביצה עם צ'אפאטי או לחם, שותים תה ולפעמים טובלים עוגיות.
מדיי פעם אנחנו מוסיפים כמה ירקות או פירות שקונים בכפר.
בהמשך היום אנחנו בסביבת הבית, או עוזרים בשגרת בני הבית, או עושים כביסה וממלאים דליים של מים למיכל המים מהברזים השכונתיים, או לומדים- משחקים וכו', או מטיילים בכפר או בסביבתו.
באחד הימים עשו לנו סדנא להכנת מומו- מעין כיסונים מקומיים, טיבטיים במקור.
אפשר לראות עוד בפוסט הזה (מהבלוג הרדום שלי...).
היה כיף!!! וטעים לאללה
בצהריים המוקדמים יש ארוחת צהריים- דהאל באט.
זו המנה הנפאלית המסורתית שנאכלת פעם או פעמיים ביום.
מדובר על הר של אורז, עם מרק/ תבשיל עדשים ביחד עם תבשיל אחד או שניים של ירקות ולפעמים גם חמוצים ביתיים.
הארוחה של הצהריים לפעמים דלה יותר מזו של הערב, שבה משקיעים יותר. כנראה פשוט כי יש יותר זמן וגם כי לארוחת הערב בד"כ מצטרפים כל דרי הבית שבצהריים לפעמים אינם נמצאים בסביבה (עובדים, לומדים, בסידורים).
בערב, כאמור, יש ארוחה נוספת.
את שתי הארוחות האלה אוכלים בד"כ במטבח המשפחתי, שנמצא במבנה נפרד, מאחורי הבית.
לפעמים מגישים גם תבשילים עם עוף או עם כבש. המשפחה "שלנו" שייכת לקאסטת הצ'אטרי (המקבילה לקשאסטריה ההודית) עליה נאסר להכניס הבייתה, לבשל או לאכול בשר בקר או חזיר. עוף וכבש מותר להם, אולם מאחר והם אינם זולים, הם נאכלים מדיי פעם, בעיקר בחגים וארועים מיוחדים.
לבעלי הבית שלנו (דורבה ומינוקה) יש שלושה ילדים.
הצעירה (21) חיה בבית ולומדת עבודה סוציאלית באוניברסיטה בקטמנדו.
היא חוזרת מדיי ערב.
האמצעי (23 נדמה לי...) עובד בקזינו היחיד בקטמנדו (היו עוד כמה אולם הם נסגרו כנראה) וחוזר כמעט בכל ערב לישון בכפר, בד"כ במסעדה של המשפחה והוא קוסם הטלפונים שלנו. בכל פעם שהייתה לנו בעיה עם הסים המקומי נתנו לו להסתכל והוא- מבלי לעשות יותר מדיי- גרם להכל לעבוד כמו שצריך.
הבכורה (26/7) חיה עם בעלה ובתה (11 חודש) בכפר סמוך ומגיעה לפה אחת ליומיים שלושה.
כולם, כמובן, מכרכרים סביב הקטנה, כולל השכנים.
היינו עדים ללמידתה לעשות "נמסטה" ו"ביי ביי" והילדים ממש נהנים לשחק איתה, ביחד עם כל שאר בני הבית.
חוץ מהם חיים פה גם אחותו של דורבה ובנה בן העשר רוהאן
באחד הימים נסענו לביקור בכפר סמוך.
ירדנו מההר עד לכביש, תפסנו אוטובוס לנסיעה של כעשר דקות והלכנו לשוטט בכפר נחמד, עם כמה מקדשים, ככר מרכזית ורחובות קטנים ונחמדים
 |
| מתחילים לרדת מההר |
 |
| מגיעים ל sankhu |
 |
| קונים לבנות צמידים |
 |
| פול מתייבש ברחובות |
 |
| הפסקת צ'אי ומתוקים ומלוחים |
 |
| מכין פאקורות |
 |
| סתם שביל צדדי |
 |
| פתאום הגיעה מחלקה של חיילים עם מגוון כלי נשק ואפילו 2 נשים |
 |
| בחזור ארז התעייף קצת ודוד אלתר לו מנשא מתיק הגב שלנו |
ביום אחר עלינו למקדש הכפר שלנו, שהוא כפי הנראה המקדש העתיק ביותר בנפאל.
מקום שקט ושלו, שאמנם זוכה לביקורי תיירים, אולם לא ברמה של המקדשים המפורסמים של עמק קטמנדו.
חזרנו הבייתה דרך השדות עם כלב מקומי שהראה לנו את הדרך
 |
| יוגורט מתקתק מקומי |
 |
| איילה מתחברת לאומנית מנדלות מקומית |
 |
| להקה מנגנת ונשים רוקדות ברחבת המקדש |
 |
| קטמנדו פרושה בפנינו |
היה יום אחד בו ירד גשם ממש מהבוקר, במקרים אחרים ירד רק אחה"צ או בלילה.
ביום הקר והגשום בירכנו על שקית חוברות הלימודים והיצירה שאנחנו סוחבים איתנו, ועל החשמל שנשאר ליותר שעות מהמתוכנן, כנראה בגלל הגשם באמת...
 |
| הכנסנו את כל הנעליים כדי שלא יירטבו בגשם יש לנו ימבה, אה? |
 |
| מתעסקים בחדר |
 |
| קבלנו תה חם לחדר בשיא הגשם |
 |
| החלטנו ללכת לישון כולנו מכורבלים ביחד כדי לשמור על חום גוף בדרך כלל ישנים בשני חדרים |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה