היה לנו
לילה אחד בפוקרה ביחד עם חנה ולמחרת היא טסה לקטמנדו כי הטיסה שלה הייתה מוקדם
בבוקר שאחרי.
אז בילינו
לנו יום אחרון של משחקים, סיפורים, אוכל, שיטוטים וקניות.
דוד
והגדולים נסעו איתה לשדה התעופה ובדיוק התחיל גשם שוטף, סערה מטורפת. מה שגרם
לדחייה לא ידועה בטיסה שלה. הם המתינו איתה בשדה עד שהיה נראה שמזג האוויר נרגע
קצת (בזמן הזה אני הצלתי את החדר שלנו ואת הדברים מפני הצפה. מזל שנשארתי שם, כדי
לקלוט בזמן שהמים חודרים מתחת לדלת ולתחוב שם מגבת).
בדיעבד
הסתבר שאחרי שהם נפרדו היא הייתה צריכה להרים קול צעקה כדי שיעבירו אותה לטיסה
אחרת, כי החליטו לבטל את הטיסה שלה, כנראה בגלל תנאי מזג האוויר...
לבסוף קבלנו את ההודעה שהיא נחתה בקטמנדו בשלום, כמתוכנן. טוב, אולי כמה שעות אחרי
המתוכנן...
אז נפרדנו
לשלום מסבתא חנה והתכוונו להמשיך מיד לבגנס טל, האגם השקט שליד פוקרה. חברים כבר
היו שם ועוד הרבה ישראלים כנראה וכבר ממש רצינו להיות במקום בו אפשר להכנס למים
(האגם של פוקרה לא מתאים לרחצה).
ואז
שמענו על מסיבת יום העצמאות שאמורה להיות שם, אז החלטנו לדחות ביום.
ושמענו גם
על פסטיבל שאמור להיות בקטמנדו שהרבה היו אמורים ליסוע אליו ושכנראה התבטל, אז טוב
שדחינו בעוד יום, כי השמועות אומרות שבגנס מפוצצת.
ואז כבר
ארזנו את כל הדברים שלנו והוצאנו הכל מהחדר ו"רק" יצאנו לאכול ארוחת
בוקר. והנה התקדרו פני השמיים מאד מאד- כמו שקורה כמעט מדיי יום פה- וגשם שוטף החל
לרדת. אז ויתרנו על נסיעה בגשם, והגעה למקום חדש בתנאים כאלה ונשארנו עוד יום
בפוקרה. חזרנו לחדר שזה אך עזבנו בצחוק מגוחך.
ישראלים
שפגשנו סיפרו שבבגנס ממש מלא, אנשים ישנים במרפסות, נדחסים בחדרים, כי הפסטיבל
ההוא בוטל ואף אחד לא עוזב בינתיים. ולנו אין לחץ של זמן, באמת שאין לנו. אז
החלטנו לשחרר עוד יום ולמחרת עלינו לסרנגקוט- כפר מנומנם מעל פוקרה, הצופה על כל
האגם מלמעלה עם נוף מהמם להרים. הרבה אנשים עולים, כפי הנראה, לזריחה (לא אנחנו),
וגם כדי לעשות paragliding (איך קוראים לזה בעברית?
צניחה חופשית? גלישת רוח?) בכל אופן המראה מהמם מלמטה ומלמעלה עוד יותר.
מאחר
ועיתותינו בידינו החלטנו לא לקחת מונית במחיר גבוה (1200-1300 רופי לפני התמקחות),
אלא להתמסר לחוויה של עלייה לסרנגקוט בתחבורה ציבורית.
מה שאמר
לקחת אוטובוס מקומי עד לצומת אחת (80 רופי) ואז להידחס במיניוואן עם עוד כעשרים
ומשהו אנשים (80 רופי בסה"כ) עד לתחנת האוטובוס המקומית. זו הייתה חווייה
מפוקפקת ביותר, מזל שזו הייתה נסיעה של פחות מעשר דקות. ואז עלינו על אוטובוס של ממש
שעלה במעלה ההר עד לסרנגקוט התחתונה (160 רופי לכולנו). משם ההמשך הוא כבר ברגל, במעלה
ההר. טיפוס תלול במדרגות של כעשר דקות. בדרך עצרנו לצ'אי ועוגיות וצפינו במצנחים,
נראה מגניב לאללה!
 |
| מראה מהמם של עשרות מצנחים צבעוניים מעל האגם של פוקרה |
 |
| מחכים לצ'אי ולעוגיות עם משחק קלפים כמובן |
למעלה
גילינו כפר רפאים של ממש. אין שם כמעט אדם לרפואה מעבר למוכרים בחנויות ובדוכנים.
מראה קצת
עצוב.... או שזו העונה, או שבאמת כולם מגיעים רק בזריחה, כי זה מה שכתוב בכל
הספרים והאתרים. חבל.
חנינו שם
כמה שעות לארוחת צהריים, שיחה עם המקומיים, איילה התחברה לתינוק כמובן, פגשנו אומן
מקומי שמכין דמויות של חרקים מעץ. המפגש איתו היה מאד מעניין ואפשר היה ממש להרגיש
את היצירתיות שיש בו, את החיבור שלו לחומרי הגלם וליצירה שלו. הוא הסביר לנו על כל
חרק איך הכין אותו, הראה לנו איך הם מתפרקים ובסוף היינו חייבים לקנות משהו- גמל
שלמה- והוא עטף וארז אותו בכזו עדינות, של מישהו שמחובר חזק ליצירה שלו, שאכפת לו
מכל דמות ודמות. מפגש מרגש ממש!
 |
| זה הגמל שלמה שלנו! |
תכננו
לרדת ברגל לפוקרה, אולם ענני הגשם הצטברו להם ובצער רב (כי זו נראית אחלה הליכה) תפסנו
את האוטובוס/ ג'יפ האחרון- כנראה- עד למטה (160 רופי) לתחנת האוטובוס ומשם עוד
מונית אחת לגסט האוס.
מחר בטוח
נוסעים לבגנס!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה