5/06/2015

או מיי גוד, רעידת אדמה!!!!

סופסוף עזבנו את פוקרה הנעימה לטובת בגנס טל (begnas tal), אגם קטן יותר, שקט ויפייפה שיש לו פינה שנקראת majikhuna שבה מתגודדים המוני ישראלים בין מעט מדיי גסט האוסים וחדרים.
כולם סיפרו כמה כיף פה וזה נשמע בדיוק מקום בשבילנו, אז לקחנו מונית (1000-1200 רופי), העמסנו את כל הציוד שלנו ותכננו לבלות שם שבועיים פלוס ככה.
כשהגענו הבנו מהר שיהיה קשה מאד למצוא פה חדר... שלא נדבר על מספיק מקום עבור כולנו.
הגענו אחרי יום העצמאות שלנו, בו הייתה מסיבה גדולה כנראה. בקטמנדו היה מיועד להיות פסטיבל של 3 ימים שהרבה חבר'ה תכננו ליסוע אליו, אבל הוא... בוטל... מה שאומר שהרבה פשוט נשארו בבגנס, או הגיעו לשם.
כל הזמן מוניות המשיכו להגיע ולפרוק חבר'ה ואלה הצטוותו לחדרים של חברים, או איישו מרפסות הומות שבינינו, לא ממש מתאימות ללינה או לשהייה ארוכה, ובכ"ז אנחנו עם ארבעה ילדים...

דוד ואומני פרפרו בין מעט המקומות הקיימים בנסיון נואש למצוא מקום ורגע לפני שהחלטנו להתייאש ולחפש מקום אחר באזור אחר של האגם, בעל גסט האוס נחמד סיפר לנו על הומסטיי שאולי אולי יש בו חדרים. הוא הלך עם דוד לראות, כי הבעלים לא ענה בטלפון.
דוד חזר מאושר! יש שם בדיוק 2 חדרים עבורנו!
עלינו לשם עם נהג המונית שייבשנו בכל השיטוטים (כי בכ"ז לא רצינו להוריד את כל הציוד ולקחת אותו בעצמנו...) ושמחנו למצוא פיסת גן עדן מהממת. שחררנו אותו בשמחה עם עוד קצת אקסטרה רופי'ס על הזמן שגזלנו ממנו ופנינו להתקרקע בחדרינו הנחמדים.

2 חדרים בבית שיש בו שלושה להשכרה. בסיסי, עם 2 מיטות בכל חדר, בערב ארגנו עוד מזרן. השרותים וחדר הרחצה בחוץ, מיטות קשות כאבן, שמיכות עבות ומחממות.
שכן גבוה ושתקן שנמצא פה כחודש (החלטנו שהוא או סוכן חשאי בהפוגה, או מישהו שאיבד את כל יקיריו ובא להתבודד, או סתם איש מוזר ומעצבן שלא רוצה להיות נחמד ולומר אפילו 'שלום' מדיי פעם...).
ונוף מהמם שנמצא קצת מעל כל הסחבקייה שלמטה.
שקט לאללה, ירוק ומהמם, נוף מדהים לאגם ולשקיעה ובימים עם ראות טובה גם לכמה פסגות של האנאפורנה וביניהן המאצ'אפוצ'רה אהובתי.
בעלי בית מקסימים, זוג שילדיהם בגרו ועזבו לענייניהם. יש להם דיר עיזים שהם מגדלים לבשר, כמה תרנגולות, בופאלו וכל מיני גידולים.
סיכמנו איתם שבערב נאכל אצלם דאל בהאט (הכי טוב שאכלנו עד כה, כנראה) ובבקרים חביתה עם צ'אפאטי (שבהמשך קיבלה שדרוג עם תוספת סלט שהתחלנו להכין בכל בוקר, עם ירקות שדוד ואומני הביאו מהשוק).
הם אוהבים ילדים ונהנים מהנוכחות שלהם, יש ספייס בשפע.
מה עוד צריך?
אה, המחיר זול (4$ לחדר, עם האוכל יוצא לנו בערך 25$ ליום ובד"כ יש עוד ארוחה או חצי ארוחה שאנחנו אוכלים במקום אחר בכפר, בעוד איזה 10-12$).
הילדים נגנבו על העיזים ומהיום הראשון נכנסו אליהם חופשי לדיר ושיחקו שם שעות, נותנים לכל אחד שם ומייצרים משפחות מאד מעניינות ('סבא גיורא' למשל מניק- אם זכרוני אינו מטעה אותי- את 'איילה' ואותי. ארז נעמד באמצע הדיר בצעקות 'וולדמורט!!!'- שמו של התיש- רועשות ושלל ארועים משעשעים שכאלה. שעות בכל יום!).
היה לנו מרחב חופשי לכביסה, משחקים, לימודים, בהייה.
אם היה להם ווייפיי זה היה באמת מושלם. אבל אז לא היינו מוכרחים לצאת משם בכל יום כדי לחפש אותו ולהכיר עוד אנשים, ולהכנס למים באגם...

מראה הבית כשעולים אליו מהגסט האוסים, דרך השדות
פשוט מושלם

הנוף היומיומי מהבית עצמו
זה משתנה כל הזמן, תלוי במזג האוויר, במצב העננים, בשעה ביום 

יורדים לשחק עם העיזים

יורדים למים

כביסה ביד היא כבר הרגל פה בנפאל


באחד הימים נולדו אפרוחים


הדאל בהאט היומי שלנו
הכי טעים בעולם
אורז, מרק עדשים, תבשיל ירקות (הרבה תפוחי אדמה...), ירוקים (העלים של הדלעות!) וצ'אטני חלומי של מנטה, עגבניות, צ'ילי, שום ומלח


הכל היה באמת כייפי. היינו במקום כבר יומיים שהרגישו כבר כשגרה מהנה ואז בסביבות הצהריים, בעודנו עובדים עם הילדים על הלימודים היומיים, פתאום נשמע מעין רעש עמום.
עכשיו, היינו בטוחים שמדובר במכונה שהם הפעילו, או איזה גנרטור, כי כל הבוקר אינדרה- הבעלים- עמל עם עוד 2 אנשים על הרכבת מכונה שאח"כ התברר שמיועדת לקיצוץ עצים ותערובת לחיות.
אולם מהר מאד הבנו שזה אינו גנרטור, שלא עוברת איזו משאית כבדה, שזו לא המכונה, אלא ש.... האדמה זזה לה. ממש זזה!
אמא'לה!!! רעידת אדמה!!!

יצאנו מיד החוצה מהמבנה, כפי שהאינסטינקטים הורו לנו, התיישבנו על האדמה והרגשנו אותה נעה מתחת לגוף שלנו.
התחבקנו, היינו בשוק, בעלי הבית נעו בין תפילה לבין הרגעת החיות לבין הלם.
זה נמשך יותר משתי דקות יאשר השכן השתקן אח"כ (גם אחרי כל זה הוא לא ממש התייחס אלינו אגב...) ולקח עוד זמן עד שהפסקנו להרגיש את הויברציה מהאדמה.
תחושה מטורפת! מעולם לא חוויתי משהו כזה ומסתבר שגם בעלי הבית לא.
אחד האנשים שהיו פה סיפר שלפני 20 שנה הוא חווה רעידת אדמה פה באזור, אולם אחרים אמרו אח"כ שזו הפעם הראשונה שזה קורה פה (אח"כ נקרא באינטרנט הקלוש שיותר מ-80 שנה לא הייתה פה באזור רעידת אדמה... כך שזה דיי מובן מדוע אנשים לא חוו את זה).

מן הסתם לקח לנו זמן להירגע מהחווייה הזו. היינו בהלם. דברנו על זה בלי סוף, בינינו לבינינו, עם המקומיים. ואז חלקנו חזרנו לעניינינו. חוץ מאומני, שלא הצליחה להירגע ולחזור להתרכז. מבינה אותה.
רק שכחצי שעה אח"כ זה שוב קרה, שוב רעידת אדמה. הפעם חלשה יותר.
היינו בהלם, ודוד אמר שזה מה שבד"כ קורה- רעידה ואחרי זמן מה רעידה נוספת. זה הדפוס.
שוב, לקח זמן עד שנרגענו ואחרי כן המשכנו לדמיין מיני רעידות, כי הבטחון באדמה כבר התערער כפי שאומני אמרה.

אחרי זמן מה ירדנו לכפר ופגשנו עוד חבר'ה ישראלים, החלפנו חוויות על מה שהיה והתחלנו לשמוע דברים מחוץ לבועת גן העדן בה היינו שרויים.
אמרו שקטמנדו חטפה אותה הכי קשה וששם יש הרוגים. היינו בשוק, כי זה לא הרגיש כזה חזק פה. מישהו אמר שמעט בתים בסביבה קרסו, בתים ישנים. הבית שלנו הרגיש מאד חזק, גם הבית הישן- בית הוריו של אינדרה- שנמצא מאחור.
עם השעות והימים שאחרי התחילו להתברר מימדי האסון הזה, שמפה הרגיש כ"כ תלוש והזוי. היו עוד כמה רעידות אדמה קטנות יותר, את חלקן אפילו לא הרגשנו ורק שמענו עליהם בבוקר.
הנה אנחנו וכל החבר'ה שמסביבנו- רובם ישראלים- בגן העדן שלנו, מתלבטים מה לאכול לצהריים, האם לקחת קינוח ואיזה, האם להכנס לאגם, באיזה חוף ומתי, או איזה סרט נראה ואילו מחוצה לפה עולה ועולה מניין ההרוגים והפצועים, אנשים נעדרים- חלקם חברים קרובים- וכולם 'אוכלים סרטים' בבית ובעולם.
התקשורת לא ממש הגיעה אלינו, לא היה ווייפיי במרבית המקומות והרשת המקומית שלנו לא עבדה גם היא, עד שהבנו שכדאי לתת סימן חיים כי בארץ כולם ממש בלחץ.
הצלחנו איכשהו לאותת בעזרת מישהו שנתן הוטספוט מהיר כזה ובאקט מצחיק ניסיתי להתקשר להוריי מהנייד שלי נטול הקליטה והצלחתי לדבר עם אמא שלי פתאום. ממנה שמעתי איך כולם בלחץ וקצת שמועות על מה שהולך בקטמנדו.
לאט לאט חזר הווייפיי והבנו שקטמנדו מנותקת מחשמל ומים, שבניינים רבים קרסו, שמקדשים נחרבו (כאלה שהיינו בהם ממש לא מזמן...). הבנו ששתי משפחות של חברים שיצאו לטרק יום לפני רעידת האדמה לא יצרו עדיין קשר, אולם בראותנו מה מצב התקשורת אצלנו- אזור שלא נפגע כלל- תארנו לעצמנו שהם בסדר, רק שלא מצליחים לתקשר. ובכל זאת נכנס לחץ... טבעי, לא?
הצלחנו לתקשר עם המשפחות יותר, לקרוא וויינט, פייסבוק ווואטסאפים. שמענו מה מספרים החבר'ה פה מחבריהם באזורים שנפגעו.
ועדיין לא הצלחנו להאמין איך יש פה כמו יקומים מקבילים- מצד אחד ההרס והחיים שנגדעו ככה פתאום, קטמנדו שייקח לה זמן להשתקם והתכניות המשובשות ואי הודאות. ומהצד השני, חיי שגרה נעימים וטובים שקורים פה בבועה שלנו.
דיי מדהים!
כמה אנחנו ברי מזל שלא נקלענו למקום קשה יותר, עם הילדים והכל...

שמחנו לשמוע ששירה ומיכה, אביב ורענן וכל הילדים חולצו בשלום וחיכינו לראות לאן הדברים מתפתחים.
ממילא תכננו לבלות פה כמה שבועות עד הטיסה בחזרה לתאילנד. נחכה ונשמע מה מצב הטיסות החוצה מקטמנדו, איך נוסעים לשם בכלל, האם נצטרך לבלות שם לילה, או שנוכל לוותר-  הסיפורים על זוועות בקטמנדו הולכים ומצטברים: אין חשמל ומים, אין מקומות לינה, אנשים ישנים ברחובות, או באולמות שינה גדולים, עושים צרכים בחוץ, תנאי סניטציה ירודים, אין מיי שתייה ואוכל בחלק מהמקומות. יש חששות ממחסור של אוכל בסיסי ומים, אם כי המקומיים פה טוענים שלא צפויה בעיה, כי הגבול עם הודו פתוח וממילא הרבה מגיע משם...
בכל מקרה אלה לא דברים שהיינו רוצים לחשוף את הילדים אליהם, אם לא נהיה חייבים בכך.
ומצד שני, רצון לראות את המקומות הללו שנחרבו וכפי הנראה לא ישובו שוב להתקיים... פטן, בהקטפור, דורבר סקוור בקטמנדו, המקדשים ואפילו התאמל.


מקווים לטוב, בעיקר עבור המדינה המקסימה הזו ואנשיה הנפלאים ובינתיים ממשיכים ליהנות פה מימים שלווים ונעימים בחברת בעלי הבית המקסימים שלנו, החיות שלהם, והרבה חברים ישראלים שאנחנו פוגשים מדיי יום


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה